Musar על שמואל א 24:4

שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד׳:י״ז). הזהיר קהלת הכתוב הזה ולמד דעת את העם לטהר עצמם מבית ומחוץ בלכתם לבית התפלה כי אין האדם נקרא טהור עד שיתחתן בשתים. האחת טהרת הגוף והשני טהרת הלב ושתיהם נכללות במלת רגלך. טהרת הגוף שאמר שמור רגלך וכינה כל הגוף ברגל מפני שכל הגוף נסמך ונשען על הרגל והוא כלי ההליכה אשר בו יתקרב האדם אל תועלתו ויתרחק מנזקו, או יהיה רגלו ממש לפי שהוא דבר מצוי להיות הלכלוך שבדרכים דבק בו וכל לכלוך שהנפש חצה בו הוא קרוי ערוה ואמר הכתוב (דברים כ״ג:ט״ו) ולא יראה בך ערות דבר, וע"כ הזהיר האדם שישמור גופו ואיבריו ובכלל השמירה הזאת הוא שיבדוק נקביו תחלה וכל זה נכלל בלשון רגלך (שמואל א כ״ד:ד׳) להסך את רגליו שפירשו לבדוק נקביו שכל המשהה אותם משקץ נפשו שכן אמרו ז"ל כל המשהה נקביו עובר משום אל תשקצו וכו', והבודק את עצמו הוא המטהר את עצמו בטהרת הגוף אף כי בלכתו לבית התפלה כי ראוי לו שישגיח על גופו שיהיה טהור מפני שהוא כלי הנשמה העליונה הטהורה ואז תכשר הנשמה ותתכן לה להראות תעולותיה בכלי טהור בית ה' לעמוד לשרת בשם ה'. טהרת הלב הוא שאמר שמור רגלך, כי מלת רגלך שם משותף וענינו סבה מלשון לרגל המלאכה (בראשית לו), ומן הסבות המישרות את האדם לדרך האמת היא טהרת הלב ואמר דוד ע"ה (תהילים נ״א:י״ב) לב טהור ברא לי אלהים, וכן הזהירו ז"ל שיתחייב האדם לישר סבותיו ולהישיר כל מחשבותיו בשעת תפלה שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) ורגליהם רגל ישרה ופי' סבותיו, וע"כ הביאו ראיה מחיות הקדש שכל סבותיהם ישרות מתמידות בהישרה כל מדותיהם לעבודת ה' יתב'. והודיענו הכתוב כי לאחר שיטהר אדם עצמו בטהרת הגוף מן הענינים המביאים אותו להיות בלתי טהור ואחר שיישר סבותיו בטהרת הלב וטהרו וקדשו מטומאות עון המחשבה הרעה אז יהיה האלהים קרוב לשמוע תפלתו, זה שאמר וקרוב לשמוע ותהיה תפלתו יותר מקובלת מקרבן הכסילים שאינם יודעים לעשות רע, ביאור לעשות רע להסיר רע, מלשון ובארצכם לא תעשו שדרשו ז"ל זה הסירוס והסירוס זה הסרת התולדה וכן דרז"ל במה שכתוב (בראשית י״ח:ח׳) ובן הבקר אשר עשה וכן במה שכתוב (שם ט) וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ובעלי הפשט מפני חסרונן בידיעת הלשון אמרו שהוא חסר רק כלומר שאינם יודעים לעשות רק רע:

ובזכות הציצית הב"ה מזריח את האורה לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (מלאכי ג, כ) וזרח לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. היא שעמדה לישראל בימי חזקיהו עם סנחריב, שנא' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'. וכי כנף הארץ אומר שירה, אלא זו תפלת חזקיהו וישעיהו שהיו מתפללין והציצית על כנפות טליתותיהן. אף כשצוה הב"ה את חגי הנביא לשאול את הכהנים, שנא' (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו. ומפני מה לא אמ' בבגדו ואמ' בכנף, אלא להזכיר את הציצית. ר' יהודה ב"ר שלום אומר, גדולה היא הציצית שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרוג את שאול, משום הלן להורגך השכם להורגו, אלא שנמלט שאול בשכר הציצית שהיה זהיר בה. ומנין שהיה שאול זהיר בציצית, שנא' (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, ואתה ראה גם ראה. אמ' לו ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי אני בידך לא רחמת עלי. שכך הוא אומר ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך מלכות ישראל. מהו וקמה, כאדם שהוא נופל וקם. אמ' לו עתיד אתה שתמלוך והמלכות תתנודד בידך בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך. בזכות הציצית ניצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש, שנא' (דניאל ג, כא) באדין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגו אתון נורא יקידתא. סרבליהון, אלו הבגדים העליונים שלובשין ממעל לכל הבגדים. פטשיהון, אלו הבגדים שלובשים תחת העליונים. כרבלתהון, אלו החלוקים. לבושיהון, אלו הטליתות המצוייצות שלהן. לפיכך זכו שיעשו שמונה מופתים, מה שלא נעשה לבריה בעולם מימי אברהם אבינו ע"ה. וזכו ונעשה להם נס כמו שנעשה לאברהם. שכך אתה מוצא באברהם שהיה מבזה את הצלמים בפני תרח אביו ומשליכן ואומר שאין בהם ממש, וכיון שראוהו שהיה מבזה את אלהיהם, נטלוהו ומסרוהו לנמרוד, והשליך אותו לתוך כבשן האש, והב"ה עשה עמו נסים וצנן האש ולא שרפה אותו וניצל. אף חנניה מישאל ועזריה, מפני שבזו את הצלם שעשה נבוכדנאצר הרשע ובטחו בהב"ה, שלח להם מלאך וצנן להם האש ולא שרפה אותן ונמלטו.

גדולה ענוה שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' לו שמואל ע"ה, ולמי כל חמדת ישראל [הלא לך] ולכל בית אביך, הקטין את עצמו מפני ענותנותו ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו', ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך לו והטמין את עצמו עד שהפילו גורלות, שנאמר (שמואל א י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומר, שלשה עשר מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. א' ענו, שנא’ (שמואל א ט, כא) הלא בן ימיני אנכי וגו'. ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנא’ (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. ג' שהיה מוחל על עלבונו, שנא’ (שמואל א יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתי’ (שמואל א יא, יג) ויאמר שאול לא יומת איש היום וגו'. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. כנף, זה ציצית, שנא’ (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ה' שהיה משיא לבנות ישראל, כל מי שאין לה נדוניא היה נותן לה, שנא’ (שמואל ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה נח לעשות תשובה. שבעה פעמים אמ' לו שמואל לא אשוב עמך, והוא היה אומר שא נא חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנא’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שם שאול להסך את רגליו. שתי גדרות ומערה, ואפי' הכי הרי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצל ממיתה משונה, כדגרסי' במ' ברכות ואמר להרוגך ותחס עליך, ואמר, ואמרתי מיבעי ליה, ותחס, וחסתי מיבעי ליה. א"ר אלעזר, אמ' דוד לשאול, מדין תורה מותר להורגך, מאי טעמא, רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להורגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעות היתה בו בשאול, דכתי’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה להסך. אמ' ר' אלעזר, מלמד שסיכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונן של ישראל, שנא’ (שמואל א יא, ו) ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וינתחהו וגו'. ט' שהיה אוכל חוליו בטהרה, שנא’ (שמואל א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ללמדך שאלו היה מקרה, פי' טמא, מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדיש הקדשות, שנא’ (דברי הימים א כו, כח) וכל ההקדש שמואל ושאול בן קיש. י"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנא’ (שמואל א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וגו'. י"ב שהיה נוח לרצות. אתה מוצא כיון שפייסו דוד במערה נתפייס מיד, שנא’ (שמואל א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד וגו'. י"ג שידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנא’ (שמואל א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ועתה השבעה לי וגו'.